כמו תוכנת מחשב שהיצרנים החליטו אילו תגובות בה יהיו ברירות מחדל, גם אנחנו נוצרנו ובאנו לעולם עם ברירות מחדל.
בתפעול של תוכנה ושל ציוד אלקטרוני, ברירת מחדל (default) היא הפעולה הננקטת אוטומטית על ידי התוכנה או המכשיר כאשר לא ננקטה כל פעולה, בהקשר מסוים, על ידי המשתמש. מטרתה של ברירת המחדל לעשות את התפעול פשוט יותר, ולכן לברירת המחדל נבחרת האפשרות הקולעת לטעמם של מרבית המשתמשים (מויקיפדיה).
אצלנו "היצרן" (יהיה מי שיהיה) החליט על ברירות מחדל שהן הישרדותיות, כאלה שיעזרו לנו לעבור את היום בשלום. דוגמא לברירת מחדל היא הנטיה שלנו לראות דפוסים/תבניות (patterns) בכל אשר נלך. ברירת המחדל הזאת איתה נוצרנו- יצירת דפוסים, היא כנראה עניין הישרדותי. לפני מאות אלפי שנים, כשאבותינו שוטטו ביערות והבחינו במשהו בצמחיה, היו כאלה שחשבו שזה נמר וברחו מהמקום והיו הספקנים שחשבו שזה תעתוע של עלים ושמש שנידמה כמו חברבורות. אחרי מספיק טיולים הספקנים נטרפו ויוצרי הדפוסים הולידו אותנו. תפקידו העיקרי של המח אם כן הוא לזהות דפוסים, לגלות תבניות, החל מזיהוי העצמים שאנו רואים והבנת הצלילים שאנו שומעים וכלה במציאת הסבר לכל אירוע שקורה לנו.
לפעמים המח טועה, אבל כדי לשרוד בסביבה עם נמרים הוא מעדיף לגלות דפוס שגוי מאשר להחמיץ דפוס אפשרי.
כאשר אנחנו יוצרים איזשהו דפוס או מגלים דפוס מסוים מתגלית עוד ברירת מחדל שטבועה בנו: המח שלנו בנוי לא רק לגלות דפוסים ולחזק אותם, אלא הוא בנוי גם להאמין ולא להטיל ספק. אנחנו מעדיפים לחזק את הדפוס, כלומר לזכור דברים שמתאימים לדפוס ולא כאלה שסותרים אותו. לדוגמא יש לנו תחושות שמבשרות רעות כל הזמן, אבל אנחנו זוכרים רק את הפעמים שהתחושות האלו התגשמו.
היום אנחנו לא מרבים לשוטט ביערות ונמרים אנחנו בעיקר פוגשים בגני החיות. עברנו כברת דרך, לכן מותר לנו וחיוני להיות מודעים לברירות המחדל שלנו ולהטיל ספק ביעילותן האבסולוטית. כמו למשתמשי מחשב, מותר לנו לשנות את ברירת המחדל של היצרן כאשר היא לא מתאימה לסיטואציה הספציפית. במחשב זה יחסית קל, הכל רשום מולנו על הצג: גם ברירת המחדל וגם האפשרויות הנוספות. למשל כשאנו רוצים לשמור קובץ, ברירת המחדל היא "שמור" וסמוך לה מופיעה עוד אופציה "ביטול". ואילו כדי לשנות את ברירות המחדל שלנו אנחנו צריכים ראשית להיות מודעים להן – להכיר בקיומן. ומכיוון שאצלנו היצרן לא טרח, שאר האפשרויות לא כתובות; ואנחנו צריכים להתאמץ ולמצוא אפשרויות אחרות מתאימות יותר מברירת המחדל ולהחליט באיזו מהן נשתמש כרגע.
כן זו טרחה, זה לא חסכוני וזה אפילו קשה, כי לשנות את ברירות המחדל מנוגד לאופיינו, ברירות המחדל הן אימננטיות, הן טבועות בנו והן חלק מהמהות שלנו. אבל תחשבו איזו חירות אישית שינוי ברירות המחדל מאפשר לנו. מתאפשר לנו לא להיות עבדים של ברירות המחדל המובנות והטבעיות שלנו, מתאפשר לנו להיות מודעים, להטיל ספק ולהחליט בעצמנו מה חשוב ורצוי לנו.
דיוויד פוסטר וואלאס ב- ״אלו הם מים״ מתייחס לברירות מחדל ולהשתחררות מהן, הוא כותב שאנחנו נוטים להיות בטוחים בדפוסים והתבניות שלנו באופן אוטומטי (אמונה היא ברירת מחדל). המאמין הדתי והאתיאיסט הגמור שניהם מאמינים בשלהם, האחד שיש אלוהים והשני שאין באופן מוחלט. לדעתו של וואלאס זו יהירות. הביטחון של שניהם בדעתם הוא בעצם יהירות, ביטחון עיוור וצרות-מוחין שהיא כמו מאסר מושלם כל-כך עד שהאסיר אפילו לא יודע שהוא כלוא.
וואלאס מציע להיות קצת פחות יהירים, לרכוש ״מודעות ביקורתית״ לגבי עצמי ולגבי הוודאויות שלי. גם לגבי הדברים שאני נוטה להיות בטוח בהם באופן אוטומטי, לטעמו ומניסיונו אחוז גבוה מוטעה ומוליך שולל.
דוגמא לברירת מחדל נוספת לפי וואלאס היא האמונה האוטומטית והשגויה שלנו שאנו מרכזו המוחלט של היקום, כל אחד מאיתנו חושב שהוא האדם האמיתי ביותר, החי ביותר והחשוב ביותר שקיים.
האמונה הזו היא ברירת המחדל שלנו, היא מובנת בכרטיס הזיכרון שלנו מלידה. (מן הסתם יש לה ערך הישרדותי).
תחשבו על זה: אין חוויה שחוויתם שלא הייתם בה במרכזה המוחלט.
וואלאס טוען שהשתחררות מהדפוס הזה היא לא רק עניין של חמלה ולהיות קשוב לאחר, אלא עניין של בחירה שלנו, של עשיית מאמץ, השתחררות ושינוי של ברירת המחדל המובנת שלנו, שהיא להיות מרוכזים בעצמנו באופן עמוק ולראות ולפרש את הכל דרך עדשת האני. מי שמצליח לאזן (בכל זאת המטרה היא לא להפוך לאלטרואיסטים) את ברירת המחדל הטבעית שלו הופך להיות מאוזן.
דוגמא יומיומית לברירת המחדל הזו שהכל קשור אלינו, לרעב שלנו, לעייפות שלנו, למצוקות שלנו, היא עמידה בתור בסופר כשאנו עייפים וממהרים והאחרים עומדים לפנינו בתור ורק מפריעים לנו, לנו – מרכז היקום, שצרכינו ורגשותינו המיידים הם אלו שצריכים לקבוע את סדרי העדיפות בעולם. זה הזמן להתאמץ ולבחור בדרך שונה מברירת המחדל, לבחור באפשרות שכל אותם אנשים בתור לקופה, הם אנשים עם חיים. לגברת השמנה והמחומצנת לפני יש משפחה ויתכן שבעבודה שלה שבה כנראה היא מרוויחה פרוטות היא עזרה לאנשים אחרים. אלה אמנם ספקולציות, אבל הן סבירות ובלתי סבירות באותו מידה, זה תלוי בנוי במה אנו מוכנים לקחת בחשבון.בכוחנו להחליט אם אנחנו רוצים להתנהל לפי ברירת המחדל המובנית שלנו, או להחליט בעצמנו באופן מודע למה יש משמעות ולמה אין.
דוגמא נוספת מחיי הפרטים: מיהרתי לקליניקה ובתי הקטנה התקשרה מבית הספר והודיעה לי שהיא מרגישה לא טוב. מיד נפלו פני והרגשתי שאני הקורבן האולטימטיבי. למה טורדים את מנוחתי, למה אני לא יכולה לצאת לעבודה בנחת? ואז נזכרתי שזו ברירת המחדל שלי – להרגיש שהכל סובב סביבי וקשור אלי. זה הספיק לי כדי לשנות את ברירת המחדל האגוצנטרית ולחשוב על הבת שלי שלא מרגישה טוב, הסיטואציה הזו היא שלה, לא שלי. בסיטואציה הזו היא המרכז ולא אני.
השורה התחתונה היא שהחירות האישית הגדולה ביותר והחשובה ביותר קשורה בתשומת לב, במודעות, במשמעת, במאמץ וביכולת לדאוג באמת לאנשים אחרים ולהקריב עבורם, שוב ושוב בדרכים אין ספור, קטנות ולא סקסיות, כל יום. זו החירות האמיתית
"חוסר המודעות הוא ברירת המחדל המובנית, ״מרוץ העכברים״ – התחושה הקבועה, המכרסמת, שהיה לנו משהו אינסופי ושאיבדנו אותו.
בלתי אפשרי להעלות על הדעת כמה קשה לעשות זאת- לחיות במודעות, בבגרות יום אחרי יום. זו משרה לכל החיים".
נכתב בהשראת המדור הדו- שבועי בענייני מדע של מוסף הארץ ובהשראת דיוויד פוסטר וואלאס שחלק מדבריו מצוטטים וחלקם נוסחו באופן חופשי.
