יסמין,

חשוב לי להסביר שהתגובה של דבורה בעצם נכתבה עבור הפוסט "המיתוס של סיזיפוס" ובטעות נרשמה כאן.
בפוסט התייחסתי ליכולת שלנו לצקת משמעות לדברים שנראים אבסורדים וחסרי תכלית.

אנסה לענות על שאלותיך ואני מקווה שהבנתי אותן נכון. היום במדע שלטת תורת האבולוציה של דרווין, לפיה ההתפתחות נובעת משינויים אקראיים ולא ממשהו מתוכנן ומכוון.
האם אני חושבת שהכל אקראי ובלי תכלית? שאלה קשה. מצד אחד אני אגנוסטיקנית עם נטיה לאתאיזם – לא יודעת אם אלוהים קיים, אבל נוטה להטיל ספק בכך. ומצד שני לפעמים, נדמה לי ומרגיש לי שיש איזשהו כוח ולא חשוב שמו, שיצר את הדברים ועושה בהם סדר. ואז אני שואלת את עצמי: איך הוא נוצר, מי יצר אותו? ואין לי תשובה. למעשה אני חושבת שזו האחריות שלי למצוא סיבה, תכלית, משמעות לחיים כאן, גם אם לעיתים הם נראים לי סיזיפיים או אקראיים.

לגבי שאלתך השניה, אני בטח לא חושבת שבאנו לכאן רק כדי לכייף. לצערי אני פוגשת אנשים לא מעטים שסבורים כך. נדמה להם שצריך להיות רק כיף וקל ומיד.

הי יסמין,

תודה על התגובה.

אני לא מפחידה את האנשים ששינוי נורא קשה, אלא אני מעדיפה לראות את המציאות נכוחה.
כאדם פרטי וכמאמנת אישית אני סבורה שצריך לראות את המציאות על כל מורכבותה ולא לצייר אותה רק כגן של ורדים. המתאמנים צריכים להיות מודעים לכך שיתכנו קשיים בדרך. כשיוצאים למסע חשוב לדעת לאן הולכים – מה המטרה? ולא פחות חשוב לדעת וללמוד את תנאי השטח כדי לצעוד בדרך בבטחה. נכון, אין לדעת בדיוק איך תראה הדרך לפני שצועדים בה והדרך בלתי צפויה ומשתנה תדיר, אבל כאשר מודעים ומתכוננים קל יותר להגיע ליעד.
אני לא מכינה רשימת קשיים, אני לא משליכה את חששותיי ופחדי על תהליך האימון, אני לא מכניסה מילים לפי המתאמן, אני כן מציינת שקימת אפשרות לקשיים בדרך. אם המתאמן רוצה להעמיק ולחקור בקשיים האפשריים הוא מעלה אותם ואני שואלת שאלות כדי לחדד ולהבהיר את תשובותיו, התשובות באות ממנו, הקשיים הם קשייו.
העיסוק בקשיים לא בהכרח בולם את המתאמן ולא מרחיק אותו מחלומו, באופן פרדוקסאלי נוצרת העצמה מהעיסוק בקשיים. העלאת הקשיים והדיון בהם נוסכים במתאמן תחושת מסוגלות – יתכנו קשיים וכישלונות בדרך ואפשר להתמודד איתם ולהגיע ליעד. המודעות וההתכוננות לתנאי הדרך מקלה על ההגעה ליעד. קל יותר להגיע ליעד, כי הקושי לא מפתיע כרעם ביום בהיר ולא מרפה את ידי המתאמן וגורם לו לסגת, להיפך הקושי ניתפס בעיניו כחלק מהדרך וגורם לו להיות נחוש יותר לצעוד בה.

כמובן שלא תמיד חייבים להתייחס מראש לקשיים ולאתגרים שבדרך, כל מקרה לגופו-בהתאם לאדם ולסוג השינוי. וכמובן שחשוב להדגיש את ההנאה, הסיפוק והמשמעות שבאים לידי ביטוי מעצם השינוי.

שלום דגנית
קראתי את המאמר שלך בנושא שינוי- קשה לביצוע ואי אפשר בלעדיו, מאמר מאוד מעניין.
רציתי לשתף אותך במחשבה שעלתה לי. אני קוראת ומתעניינת בנושא דמיון מודרך ו nlp כבר זמן מה . במאמר את מציינת כי השינוי לעיתים קשה, לא קורה בקלות ואנשים רגילים לדפוסיהם הישנים. מחשבה כזו על שינוי כמהלך קשה, דורש מאמץ מעורר סוג של התנגדות עוד לפני שהתחלנו. לדוגמא אם יש איזו פעילות ספורטיבית שאני רוצה לעשות ובראש שלי היא נתפסת כמשהו מאוד קשה ומאמץ עוד לפני שהתחלתי את הפעילות אני מעלה את הסיכויים שזה יהיה באמת קשה …
מה דעתך

מי אמר שכוונת הבורא שוללת הנאה…?!
בעולם הזה לא נמצאים רק כדי "לעשות כיף". עוד לא פגשתי מישהו שרק עושה כיף בחייו.
הדת ממש לא מתייחסת לעולם הזה כאל עונש. "בדרך שאדם רוצה בה מוליכים אותו מן השמיים" וזה לפי הדת היהודית אגב. יש כל מיני צמתים, ניסיונות שאדם בוחר לו את הדרך. ורק לידע כללי הדת היהודית מעודדת הנאה מהחיים. אך מן הסתם לא הכל לפי בקשתינו כי יש כח עליון שמנהל את העולם (לעניות דעתי) ולכן לא "עושים כיף" כל הזמן.
דגנית- ייתכן שלא הבנתי נכון, את חושבת שאין סיבה לחיים כאן (דרווין) וכל ילד יגיד ש"באנו לכאן לעשות כיף?"

הי אריה,

תודה על התגובה

זה מעניין כל פעם מחדש לראות איך יש השפעה לתהליך הזה.

אני מסכימה איתך. אנחנו אלה שיוצקים תוכן ומשמעות לדברים. אפילו לסיפור של סיזיפוס אפשר לצקת משמעות, אפשר לראות בו אלמנטים של בחירה חופשית. אנחנו לא כבולים בתוך לופ אבסורדי בלתי ניתן לשינוי, יש לנו יכולת בחירה שמאפשרת לנו לצקת משמעות למושגים כמו חמלה, התחשבות, יצירתיות, הנאה, סיפוק וכו'. וכדי לעשות את זה, אני לפחות לא צריכה את תיווכה של שום דת.

המיתוס הזה לא אהוב על הציבור , ו היום פחות מתמיד, , שני דורות אחרי הבייבי בום [או אחרי השואה---מחק את המיותר] פעם היה מקובל , במיוחד בארצות הנוצריות , לראות את החיים בעולם הזה ,ספק כנסיון, ספק כעונש. כל אחד לפי הזרם שלו. היום, ממש לא. היום, התרגלנו לדרווין ואין סיבה לחיים כאן,. והמטרה ? כל ילד גן יגיד לכם שאנחנו כאן כדי לעשות כייף… מה ? לא ככה ? כל דת השתדלה לנחם אותנו בסיסות מסיבות שונות לחיינו כאן. כי מה יותר נורא מהאבסורד ? סתם, הכל סתם ?לי נראה , שאם נצא מתחום כוונות הבורא ונשאר בתחומנו אנו, נמצא מספיק סיבות ומטרות לחיים. . ריבוי הברואים היה אמור ללמד אותנו תכונות נעלות כחמלה , התחשבות ועזרה הדדית. ובאמת כמה שהמדינה יותר מתועשת ומערבית, כך האלימות גוברת. ההיפך לא תמיד נכון, כמובן..

הי רחלי,

אני שמחה.
תודה.

דדגנית בוקר טוב מעודד מאוד לשמוע את דברייך במיוחד כשאתה בתחושה של אני לבד תקוע אי שם ואי אפשר להגיע אלי ואני בעצם זקוק לעזרה מילותייך משקפות את ידיעותייך המקצועיות בתחום וגם את הבנתך זה מעודד לד'עת שמישהו כבר נמצא שם במקום הזה ועם הבנות גדולות שיכולות לעזור אז תודה על העברה שלהחומר לפתיחת ערוצים חדשים אותי מעודד מאוד לקרוא את מאמרייך