אסתר פרל שכתבה את הספר "אינטליגנציה אירוטית" הנחתה לאחרונה סדנה למטפלים זוגיים ברמת אפעל. בסדנה פרל שטחה את משנתה ובין היתר טענה שלפעמים לבגידה של אחד מבני הזוג אין כל קשר לזוגיות. בגידה יכולה להתרחש גם במערכת זוגית טובה ואפילו בתקופות הכי טובות בזוגיות. הבוגד יכול להיות בעל ערכים מונוגמיים, אבל ההתנהגות שלו יכולה להיות מאוד רחוקה מכך.
פרל טוענת: ש"לעתים יש בבגידה דרישה מחודשת למשמעות, יש בה שאיפה לעזוב את מה שנהיינו במשך הזמן ולנסות למצוא את עצמנו מחדש", היא מסבירה, וטוענת שדווקא מתוך המציאות הזאת יכולים בני זוג למצוא דרך למנף את הזוגיות שלהם, לא רק לשקמה.
"ברוב הבגידות אין רצון של הבוגד לפרק את מערכת היחסים, להיפך. הן מתקיימות במקביל למערכת היחסים ומפרות אותה – בהרבה מקרים באלמנטים שליליים, אבל לעתים גם באלמנטים שיכולים להיחשב חיוביים".
אכן רעיון שנוי במחלוקת, אנחנו רגילים למערכות יחסים מונוגמיות בהן אין מקום לריבוי משתתפים. כך חונכנו, בזוגיות יש לכל אחד מבני הזוג בלעדיות על רעהו. לדעתי כמאמנת לזוגיות, השאלה שצריכה להישאל היא: האם הנורמה החברתית הזו מתאימה לכולם? ואני לא מדברת על אנשים שמראש החליטו על מערכת יחסים פתוחה, אלא על כאלה שמעולם לא בחנו את האפשרות שיתכן שיום אחד במפתיע, המערכת הסגורה הזו תפתח. מה עושים במקרה כזה – שבן הזוג בגד, האם אוטומטית מפרקים את הזוגיות, כי זו הנורמה החברתית אותה הפנמנו (ואולי לא מתאימה לנו כל-כך)? או אולי לא ממהרים להחליט, אלא בוחנים מהם ערכי הזוגיות שלנו? האם בגידה בעינינו היא הפרת אמונים או רומן מהצד? ואחרי שהסמנטיקה והערכים נבדקו, האם אנו יכולים להבין ולקבל שבגידה לא תמיד קשורה לזוגיות ואפילו לסלוח?